החלטה בתיק בר"ע 51390-01-11

1.     לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 17/11/10 (דמ"ש 4218/09; מותב בראשות כב' השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור מר מעוז הלוי ומר יצחק כבדיאל).

2.     המשיב הגיש תביעה כנגד המבקש לתשלום הפרשי שכר, חלף הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית. בית הדין קבע כי המשיב זכאי לשכר חודש אפריל 2009, חלף הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית. לגבי הפרשי השכר, נקבע כי ככל שלא ישולמו בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין, ישאו פיצויי הלנת שכר מלאים מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

3.     המבקש הגיש בקשת רשות ערעור ביום 27/01/11 ומנגד הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור. בהמשך הגיש המבקש בקשה להארכת מועד ב-09/02/11. בבקשה נטען כי המבקש היה בחו"ל מ-02/06/10 ועד 19/12/10. כאשר פנה ב"כ המשיב לב"כ המבקש, השיבו כי נותק הקשר עם המבקש. ב-25/01/11 פנה המבקש למשרד בא כוחו, שם קיבל את פסק הדין. המבקש פנה לב"כ המשיב וזה הודיעו כי עליו לשלם את סכום פסק הדין בצירוף פיצויי הלנה, זאת בהתחשב בכך כי בזמן מתן פסק הדין שהה בחו"ל. עוד טען המבקש כי אם יזכה בערעור, לא יוכל לגבות חזרה את הסכומים שנפסקו מהמשיב מאחר שהוא תושב ארעי נטול נכסים.

4.     המשיב התנגד לבקשה וטען כי פסק הדין נשלח לב"כ המבקש הן באמצעות מזכירות בית הדין והן באמצעות ב"כ המשיב. ב"כ המבקש לא הכחיש קבלת המכתבים, רק ציין כי אינו מייצג את המשיב. בנוסף, המבקש הגיע לארץ ב-19/12/10 ולטענתו רק לאחר למעלה מחודש פנה לעורך הדין ואין לקבל את עובדת הימצאות משרד עורך דינו בתל אביב כאשר הוא מתגורר בירושלים כסיבה מוצדקת לעיכוב. המבקש בחר להיעדר מהארץ ביודעין כי לא יהיה במועד דיון ההוכחות, כפי שנקבע בפסק הדין.

טענת המבקש לפיה טלפונו הסלולארי נגנב בחו"ל לא הוכחה ובוודאי שזו לא סיבה מדוע לא נוצר קשר עם אורך דינו.

סיכויי הערעור אינם גבוהים מקום בו קביעות בית הדין מבוססות על עובדות.

הכרעה

5.         המועד להגשת רשות ערעור על פסק דין  של בית דין אזורי בדיון מהיר נקבע בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: " התקנות") וזאת בשים לב לסעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט 1969 :

         "בקשת רשות לערער על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, או ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו".

סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נקבע בעא"ח (ארצי) 56/05 :

 "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".

לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון ב ע"א 6842/00 עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם:

  "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת, מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

6.     במקרה שלפנינו הנימוק המרכזי של המבקש להארכת מועד הוא שהותו בחו"ל. לעניין זה נפנה לסעיף 5 לפסק הדין, שם צוין כי מכרטיסי הטיסה שצירף המבקש עולה כי המועד בו הונפק כרטיס הטיסה היה לאחר שהוברר כי הדיון בתיק לא יידחה.כלומר המבקש ידע על מועד הדיון בהיותו בארץ בטרם הוצא כרטיס הטיסה.

משכך הם פני הדברים, וכאשר המבקש בחר שלא להתייצב לדיון אך שלח את בא כוחו, באחריותו הבלעדית הייתה החובה לדעת האם ניתן פסק דין. אין חולק כי פסק הדין הגיע לידי ב"כ המבקש הן באמצעות בית הדין והן באמצעות ב"כ המשיב. העובדה כי ב"כ המבקש טען כי אינו מייצג את המבקש באותו זמן, ולכן לא העביר לו את פסק הדין, היא עניין שבין המבקש לבא כוחו. מבחינת בית הדין האזורי, ב"כ המבקש הוסמך לקבל בשמו את פסק הדין, ובשל כך היה עליו לפנות למבקש, או להגיש בשמו בקשת רשות ערעור או בקשה להארכת מועד.

כבר נפסק כי תקלה שאירעה במערכת היחסים שבין עורך הדין לשולחו אינה מעניינו של בית הדין ואינה בבחינת טעם מיוחד .

המבקש טען כי בעת שהייתו בחו"ל אבד לו הטלפון הסלולארי ובשל כך לא התקשר לבא כוחו. טענה זו לא הוכחה, וגם אם היא נכונה, אובדן הטלפון הסלולארי לא מנתק את הקשר שבין המבקש לארץ.דרכי התקשורת אינן מוגבלות לטלפונים סלולריים. גם לאחר שהמבקש שב לארץ ב-19/12/10 לא מיהר לפנות לבית הדין. המבקש טוען כי קיבל את פסק הדין ביום 25/01/11 אך לא הביא לכך כל אסמכתא. מכאן שאין כל טעם מיוחד בנימוקיו להארכת מועד.